שמעון פרס, נשיא המדינה התשיעי, הלך לעולמו בגיל 93

נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ראש הממשלה לשעבר, זוכה פרס נובל לשלום לשעבר והאיש ששימש במשך יובל כחבר כנסת בישראל, שמעון פרס, הלך היום (רביעי) לעולמו. פרס נפטר בגיל 93 בבית החולים "תל השומר" כשבועיים לאחר שעבר אירוע מוחי ומצבו הוגדר קשה. הנשיא לשעבר ייקבר קבורה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, שיועדה לגדולי המנהיגים של המדינה, ביניהם גם נשיאי ישראל.

הנשיא התשיעי היה נשוי לסוניה ז"ל, שנפטרה בשנת 2011 כשהיא בת 87 בדירתה שבתל אביב. לשניים שלושה ילדים: צביה ולדן, יהונתן פרס ונחמיה (חמי) פרס.

בשנה האחרונה מצבו הרפואי של הנשיא לשעבר, שהגיע לגיל מופלג, עלה לכותרות מספר פעמים. טרם האירוע המוחי עבר פרס השתלת קוצב לב ושוחרר יום לאחר מכן. לדברי נציגיו של פרס ההשתלה תוכננה חודש וחצי מראש ובוצעה כמתוכנן. ההשתלה בוצעה עם שובו של פרס מכנס מדיני בו השתתף באיטליה. רופאיו של פרס המליצו על התקנת הקוצב כדי למנוע אירועים של הפרעה בקצב הלב.

רק בחודש ינואר עבר פרס הליך צנתור לאחר שסבל מאירוע לבבי קל. הוא פונה מביתו לבית החולים "שיבא" בעקבות לחצים בחזה ובמהלך הטיפול שעבר אובחן עורק מוצר, אשר הורחב בהצלחה בבית החולים. בתום חמישה ימי אשפוז שוחרר פרס מבית החולים, ובהודעה שמסר אז לתקשורת, אמר: "ימים מרתקים עברו עליי, אני שמח מאוד לשוב לעבודה, יש עבודה רבה וזאת היתה מטרת ההבראה".

כאמור, הגעתו של פרס ז"ל לטיפול סוקרה באופן נרחב באמצעי התקשורת, מה שעורר ביקורת מצד משפחתו. בתו, הד"ר צביה ולדן, שוחחה עם גבי גזית ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" ואמרה אז: "יש בפסטיבל התקשורתי הזה כמה דברים שהם לא לרוחי. למשל כשקוראים לו 'הנשיא לשעבר' כי הוא לא הנשיא לשעבר אלא הנשיא התשיעי. דבר שני, כשמפרסמים את זה תוך כדי שהוא באמבולנס ונוסע לבית החולים. זאת מכה שאנחנו תמיד סובלים ממנה. אני לא מספיקה לכתוב מייל לילדים שלי, שרציתי לכתוב אותו אחרי הצנתור, וכבר יש הודעות, וזה לא יפה ולא נחמד. אבל זה היה ככה מאז ומעולם. אני בטוחה שזה בא מאהבה אבל היא לפעמים מכבידה".

48 שנים רצופות בכנסת

פרס היה דמות משמעותית בזירה הפוליטית. את הקריירה ארוכת השנים החל בשנת 1959, כשנבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפלגת מפא"י. מאז, הוא כיהן בכנסת במשך 48 שנים רצופות (למעט מספר חודשים) ובכך הפך לחבר הכנסת המכהן במשך תקופת הזמן הארוכה ביותר. בין תפקידיו הבולטים: הנשיא התשיעי, ראש הממשלה השמיני, שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר וראש האופוזיציה.

עוד טרם עשייתו הפוליטית היה מעורב פרס בעשייה הציבורית. בשנת 1947 נקרא ע"י לוי אשכול לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה", לאחר שמשך את תשומת לבו בעת שעבד ב"נוער העובד". פרס עבד עם אשכול ודוד בן גוריון במפקדת ההגנה עד לאחר הקמת המדינה. בשנת 1950 מונה באופן זמני לראש שירותי הים בצה"ל ועסק בענייני תקציב. שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא בן 29 בלבד, מונה ע"י דוד בן גוריון למנכ"ל משרד הביטחון.

פרס פעל לקידום ההחלטה של ראש הממשלה דאז בן גוריון, כי על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. לאחר שנחתם בשנת 1957 הסכם סודי לבניית כור גרעיני בישראל, גייס תרומות לצורך יישום ההסכם. ואכן, בתקופת כהונתו כמנכ"ל משרד הביטחון, החלה להיבנות הקריה למחקר גרעיני.

קרב פרס - רבין

לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973), שהתנהלות הממשלה במהלכה עוררה ביקורת קשה בציבור הישראלי, שובץ פרס כשר ההסברה. עם התפטרותם של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון דאז משה דיין, נותרו במפלגה שני שרים בעלי רקע ביטחוני ששמם לא נקשר למחדל יום הכיפורים - שמעון פרס ויצחק רבין. הפרסום בעיתון "הארץ" על התמוטטותו של רבין בעת מלחמת ששת הימים, היה אחד הגורמים שהחלו את מערכת היחסים הרעועה בין השניים. רבין זכה ב-42% מהקולות, ופרס מונה לתפקיד שר הביטחון.

גולת הכותרת של כהונתו בתפקיד היתה מבצע אנטבה. במהלך תפקידו כשר הביטחון היה אחראי על המו"מ על הסכם הביניים עם מצרים. באותה התקופה התעצמו חילוקי הדעות עם רבין. המשבר בין השניים החריף עם החלטת רבין להרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש בבחירות שבשטחים, אחריה טען ברק כי "הממשלה טעתה" ואף הרהר בפומבי על החלפתו של רבין. גם הצלחת הפעולה ב"מבצע יונתן" שדרשה שיתוף פעולה בין השניים, לא שיקמה את היחסים.

בסוף 1976 התפטר רבין וכיהן בממשלת מעבר עד לבחירות של 1977. עם התפוצצות פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, בה התברר כי היא החזיקה חשבון דולרים בארצות הברית בניגוד לחוק, פרש יצחק רבין מהמפלגה. אחרי פרשה זו נבחר פרס כמעט פה אחד ליו"ר המפלגה. הבחירות באותה השנה הסתיימו במפלה קשה למפלגה, שהפסידה לראשונה מאז קום המדינה בבחירות. מפלגת הליכוד עלתה לשלטון, ופרס מונה ליו"ר האופוזיציה. גם במערכת הבחירות לכנסת העשירית שאירעו ב-1981, לא נחלו ב"מערך" הצלחה, ומפלגת ה"ליכוד" ניצחה בהבדל של מנדט אחד ונשארה בשלטון.

 
הקדנציה הראשונה כראש ממשלה

עם ספירת הקולות במערכת הבחירות של 1984, התברר כי למרות שהמערך קיבל שלושה מנדטים יותר מהליכוד, אף אחד מהגושים לא יוכל להקים ממשלה בעצמו. הפתרון היה רוטציה, בה כיהן במשך שנתיים פרס כראש ממשלה ולאחריהן החליפו יצחק שמיר, ששימש עד אז כממלא מקומו ושר החוץ. במהלך ממשלת האחדות הוביל יחד עם שר האוצר דאז יצחק מודעי מהלך להורדת האינפלציה וייצוב המשק, ואף היה אחראי להוצאה לפועל של מבצע משה, במסגרתו עלו יהודי אתיופיה לארץ.

לאחר שנתיים, מילא את חלקו בהסכם, פינה את המקום לשמיר והחל לכהן כשר החוץ. יוזמתו שכונתה "הסכם לונדון" לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים לא צלחה, כיוון ששמיר התנגד לתוואי ההסכם. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, עלו בתוהו ניסיונות פרס להגיע לפתרון מדיני. בבחירות לכנסת ה-12 הוחלט להקים ממשלת אחדות נוספת, אך בה נאלץ פרס להסתפק במינוי לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה.

התרגיל המסריח ופרס נובל לשלום

התוכנית של פרס ומפלגת ש"ס, שכונתה לאחר מכן "התרגיל המסריח", נועדה להפיל את הממשלה לאחר שראש הממשלה שמיר סירב לקבל את הצעת מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'יימס בייקר, למשלחת מיוחדת של מו"מ עם הפלסטינים. "התרגיל" היה הצעת אי אמון של המערך בממשלה, בעקבות סירובו של שמיר. כשנודע לראש הממשלה הוא פיטר את פרס ובתגובה התפטרו שרים נוספים, מה שהוביל בסופו של דבר להפלת הממשלה. ניסיונו של פרס לאחר מכן להרכיב ממשלה חדשה, לא צלח, שמיר חזר לכהן בתפקידו ופרס לאופוזיציה.

בכנסת ה-13 (1992) מונה פרס לתפקיד שר החוץ וממלא מקומו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. לאחר שהמגעים שערכה ממשלת רבין עם סוריה הגיעו למבוי סתום, הודיע לפרס סגנו, יוסי ביליין, על השיחות החשאיות עם אש"ף. פרס שיתף את המידע עם רבין והשניים החליטו להעלות הילוך, עד שבשנת 1993 הגיעו הצדדים להסכם אוסלו, שנחתם ב-20 באוגוסט 1993. טקס החתימה החגיגי בעקבות ההסכם נערך כחודש לאחר מכן בבית הלבן ובו השתתפו רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון. ההסכמים האלה זיכו את פרס, רבין וערפאת בפרס נובל לשלום שהוענק להם בשנת 1994. כיוון שערפאת היה במשך שנים רבות אויבה של ישראל והיה אחראי למספר פיגועים קשים נגד אזרחי המדינה, החתימה על ההסכם עוררה ביקורת רבה בקרב הציבור הישראלי והביאה להתנגדות חריפה ואף לפילוג בעם. בשנת 1993 פרסם פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", בו פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון. 

לא מר ביטחון

בערב הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (1995), נבחר פרס ע"י הממשלה פה אחד לראש הממשלה בפועל, ומינה עצמו גם לתפקיד שר הביטחון. תחושת הביטחון של הציבור התערערה לאחר חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, שהיה אחראי על פיגועים רבים שיצאו לפועל בישראל. פרס אישר את החיסול, ובתגובה חמאס ביצע ארבעה פיגועי התאבדות קשים בהם נהרגו למעלה מ-60 בני אדם. כתוצאה מכך ירדה הפופולריות של פרס, שנתפס כמי שאין לו תשובה לטרור. 

באפריל 1996 הורה פרס על פתיחת מבצע "ענבי זעם", מה שתרם מעט לחיזוק מעמדו כדמות ביטחונית. אך מערכת הבחירות של שנת 1996 לא הטיבה עם פרס ובהתמודדות בעימות הטלוויזיוני מול בנימין נתניהו הוא נראה מבוגר ועייף מול נתניהו שהיה צעיר ורטוריקן. לאחר ספירת הקולות הסופית התברר כי פרס הפסיד בהפרש של כ-30 אלף קולות, שהיו אחוז אחד בלבד ממספר המצביעים. 

לאחר ההפסד, הקים פרס את "מרכז פרס לשלום", שנועד לקדם תהליכים ע"י שיתוף פעולה בין ישראל למדינות השכנות לה, ומספר חודשים לאחר מכן הודיע כי אין בכוונתו להתמודד בבחירות המקדימות של 1997 על ראשות מפלגת העבודה. 

יחסיו של פרס עם אהוד ברק, שניצח באותן בחירות מקדימות לראשות המפלגה, היו בעייתיים כבר בהתחלה. עם ההצבעה (1997) למינוי פרס כנשיא המפלגה, ברק התנגד בתוקף, ואכן באותן הבחירות נחל פרס תבוסה. מאותה ההצבעה זכורה שאלתו הרטורית של פרס, שהפכה ביטוי שגור, כשפנה לצירי הוועדה ואמר: "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי"?.

המירוץ לנשיאות

בשנת 1999 מינה ראש הממשלה ברק את פרס לשר לפיתוח אזורי, ולאחר מכן צורף לקבינט המדיני - ביטחוני. בשנת 2000 התמודד לראשונה פרס לתפקיד נשיא המדינה, והפסיד למשה קצב. אחרי הבחירות שנערכו בשנת 2001, בהן ניצח אריאל שרון, פרס ברק מהפוליטיקה, ובעקבות כך הוביל פרס את כניסת המפלגה לממשלה והתמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. עם ההחלטה ליציאה למבצע חומת מגן פרס היה אחד מהשרים שנמנע מלהצביע בנושא, ובנובמבר 2002 פרשה מפלגתו מהקואליציה ופרס התפטר מתפקידיו בממשלה. 

בנובמבר 2005 הודיע פרס על פרישה רשמית ממפלגת העבודה והביע את תמיכתו במפלגת "קדימה", בראשותו של אריאל שרון. מספר חודשים לאחר מכן התפטר מהכנסת ככל הנראה כדי להתמנות בהמשך לשר בממשלת קדימה. לאחר הבחירות הוא מונה לתפקיד המשנה לראש הממשלה והשר הממונה על פיתוח הנגב. 

על התמודדותו השנייה לנשיאות הכריז פרס בשנת 2007. בסיבוב הראשון הוא זכה ליתרון על פני יריביו קולט אביטל וראובן ריבלין, שפרשו לאחר מכן מהמירוץ, ולאחר מכן נבחר פרס לנשיא המדינה. בניצחון זה, יש שאומרים, כי בוטלה תדמיתו כ"אדם שלא יודע מהו ניצחון". כמו כן, במינוי זה הפך פרס לפוליטיקאי הראשון שכיהן במהלך חייו גם כראש ממשלה וגם כנשיא המדינה.

בספטמבר 2008 נשא פרס נאום בעצרת האו"ם, בו השיב לדבריו של מי שהיה אז נשיאה של איראן, מחמוד אחמדינג'אד, שטען כי "הבריונים הציונים שולטים בעולם". פרס אמר כי דבריו של הנשיא האיראני הם בושה לתרבותו ולאנושות ואף קרא לשלום בין ישראל לסוריה. 

פסטיבל יום ההולדת ה-90

נדמה שתדמיתו של פרס במהלך תקופת כהונתו כנשיא, היוותה פיצוי על השנים המוקדמות בעשייה הפוליטית, בהן, יש האומרים, לא זכה להוקרה שהגיעה לו. האירוע לציון חגיגות יום הולדתו ה-90, הייתה אכן מאורע שהדגיש את חשיבתו כפוליטיקאי. אנשי ציבור, מנהיגים וכוכבי תרבות מהארץ ומהעולם הגיעו לישראל כדי לחגוג עמו, בבנייני האומה בירושלים, כחלק מקבלת הפנים של ועידת הנשיא השנתית. בטקס השתתפו בין היתר ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה דאז טוני בלייר, רוברט דה נירו, ברברה סטרייסנד, שרון סטון וסולן להקת U2 - בונו - שלא הצליח להגיע לאירוע ושלח ברכה מצולמת. 

הנשיא לשעבר סיים את תפקידו בשנת 2014, הוחלף ע"י ראובן ריבלין, והמשיך בעשייתו הציבורית גם לאחר כהונתו. בסיום תפקידו הוא שב לעמוד בראש מרכז "פרס לשלום" וביולי של אותה השנה החל להתנדב בחברה "פרס ויועצים בע"מ", של אחד ממקורביו.
 

נולד בפולין, גר בתל אביב

פרס נולד בשם "שמעון פרסקי" בעיירה וישונבה שבפולין. כשנתיים אחרי שנולד, עלה יחד עם אמו שרה ואחיו הצעיר גרשון לישראל. את חייו כילד העביר בעיר תל אביב עם משפחתו ובעת לימודיו בבית הספר החקלאי בבן שמן, פרסם מאמרים בעיתון הבית ספרי תחת שם העט "בן אמוץ".

את סוניה, עמה התחתן בשנת 1945, הכיר בכפר הנוער בן שמן, בו התגוררה משפחתה בשל עבודתו של אביה כמורה במוסד. סוניה בחרה במהלך השנים להתרחק מאמצעי התקשורת ושמרה על פרטיותה. בשנת 2007 היא אף הודיעה כי לא תעבור עם פרס למשכן הנשיא ונשארה לגור בדירת השניים בנווה אביבים. בראיון לערוץ הראשון אמר פרס כשהתייחס ליחסיו עם סוניה והסיבה להיעדרה מבית הנשיא: "שנינו נורא עקשניים. היא לא רצתה להיות פה ואני לא רציתי לעזוב את החיים הציבוריים. אמרתי לה- סוניה, אם לא אהיה נשיא חיי לא יהיו חיים". לאחר מותה בשנת 2011, היא נקברה, לבקשתה, בבן שמן, ולא במקום שיועד לה ליד פרס.